"היופי שבשוני"

זיכרון ילדות של אימא גיבורה וילד גיבור עוד יותר, שחוו בישראל בתקופות שונות, עלבונות והצקות, רק בגלל שהם אתיופים. כעת הכל מסופר בספר ילדים שרואה אור בימים אלו ומטרתו לחולל שינוי חברתי.

שני מששה (37, נשואה +3), עלתה לישראל בילדותה, והיא מהדוגמניות האתיופיות הראשונות בארץ. ביום שבו חזר בנה עילי (בן 6) מהגן בוכה (עילי האתיופי היחיד בגן), לאחר שספג עלבונות על צבעו השחום ושערו המקורזל, שני ירוסאלם מששה ־ אסרס החליטה לא לשתוק עוד ויזמה פרויקט ייחודי וספר ילדים "היופי שבשוני" שמטרתו לחולל שינוי בקרב הילדים.

כשעלתה לארץ בגיל שמונה חוותה שני בעצמה גילויי גזענות, אבל לא תיארה לעצמה שגם 28 שנים אחר כך ילדיה יצטרכו להתמודד עם הצקות ועלבונות.

הילדים בגן שאלו את בנה למה יש לו צבע כזה ולמה יש לו שיער כזה? עילי שלא הבין שאל בחזרה "למה הם אומרים לי דברים כאלה?". בנקודת הזמן הזו שני החליטה לפעול בנידון: מצד אחד הסבירה לבנה שאימא ואבא באו מאתיופיה, ובאתיופיה אנשים נראים ככה, ושלמרות שהם נראים אחרת, הם שווים לכולם, רק שהצבע שלהם והשיער שונה.

המשפט "תראה איזה מיוחד אתה, אין עוד ילד שנראה כמוך", הפך להיות המנטרה של המשפחה למרות הבכי ולמרות חוסר הרצון לחזור לגן.

מצד שני היא הלכה לדבר עם הגננת והציעה לבוא ולדבר עם הילדים על אתיופיה ולהסביר להם למה עילי נראה שונה. שני התייצבה בגן עם כל מיני חפצים, כלים ותלבושות מסורתיות מאתיופיה, כדי להעניק לילדים איזושהי חוויה. היא הכינה בגן מאכלים מסורתיים: אינג'ירה ודאבו, שזה לחם אתיופי. הם טעמו מהכל והייתה להם חוויה כאילו הם נסעו לאתיופיה באותו רגע.

בנוסף, לימדה אותם על התרבות האתיופית ומנהגיה. היא לימדה את הילדים גם ריקוד אתיופי, שהוא מיוחד ושונה מריקודים אחרים, והם רקדו לצלילי שירים באמהרית עם תלבושות מסורתיות אתיופיות. ומה לגבי התוצאה? פתאום כולם רצו להיות חברים שלו. ראיתי שזה עבד כל כך טוב ואמרתי לעצמי: למה לא לעזור גם לילדים אחרים? הרי ילדים למדים טוב יותר באמצעות חוויות. החלטתי להרחיב את הפעילות לעוד גנים וגם לבתי ספר ולכתוב ספר ילדים "היופי שבשוני".

**הספר: "היופי שבשוני" – שני מששה ובנה**

במשך שנתיים עמלה שני על ספר הילדים שרואה אור בימים אלו, מתוך רצון לעזור לילדים שמרגישים שונים בכל אופן שהוא וסובלים מילדים סביבם שלא מקבלים אותם כפי שהם.

הרצון לעזור לאימהות אחרות ולילדים הביא ליצירת ספר שחובה בכל בית. הספר מספר על ילד אתיופי, המצויר כבנה הבכור עילי, שמדבר על השוני שבו מבחינת שיער, צבע העור, תרבות. הילד מסביר לכל מי ששואל בחרוזים למה להיות שונה זה מיוחד יותר ולמה כולנו שונים זה מזה ובכל זאת שווים. מטרת הספר היא לתת לילדים שמרגישים קצת שונה כוח להתמודד עם הסביבה ולהורים כלי נוסף לעזרה בהתמודדות עם המצב.

שני מששה (37), שבאמצע שנות ה־90 התפרסמה כדוגמנית ושחקנית, למדה בבית הספר למשחק "ניסן נתיב", בוגרת קורס הנחיית קבוצות של מכללת "גישות". ב-2006 זכתה בתחרות "מיס עלייה" מתוך 12 מתמודדות שכל אחת עלתה ממדינה אחרת. שני נולדה בגונדר בשם ירוסאלם. אביה אסיר ציון בגלל פעילותו המחתרתית למען עליית יהודים מאתיופיה ועונה בכלא,. שנה לאחר שנולדה, הוריה נפרדו וכל אחד מהם נישא מחדש. ירוסאלם הקטנה נעה בין שני בתים, וכשהייתה בת שמונה אביה, ששוחרר מהכלא, החליט לברוח מאתיופיה ולעלות לארץ. זה קרה ב־1989, שנתיים לפני מבצע שלמה, וירוסאלם הקטנה בחרה לעלות עם אביה ולהשאיר את אמה ואחיה מאחור.

המשפחה הגיעה למרכז קליטה בטבריה, וכשאביה ואשתו התקשו להתמודד עם המציאות החדשה, נשלחה שני לפנימייה בכפר חסידים, שבה היא סיימה את לימודיה התיכוניים ושם הוסיפה לשמה את השם שני, בעצת רב הפנימייה.

כיום שני מתגוררת בתל אביב עם בעלה ושלושת בניה, ממשיכה לדגמן ולשחק, להנחות קבוצות, ומובילה פרויקטים חברתיים.

זהו ספר נוסף מהספרייה של מדיה 10 – הוצאת ספרים לאנשים פרטיים הרואה את עצמה כמקום להגשמת חלומות ספרותיים של כותבי פרוזה, סיפורת מקורית, שירה, ספרי ילדים ועוד.

מחיר הספר: 59 ש"ח.

ניתן לרכישה באתר ההוצאה לאור, בלחיצה כאן >>