רבקה קופר
ספר חדש לאופיר שרמן, רק בת 18 וכבר הספיקה לכתוב תסריטים, לשחק ולהפיק
אופיר דורגה במקום השני ברשימת כותבי השנה לשנת 2016. "כמעט אני" בהוצאת סטימצקי הוא אוסף סיפורים קצרים ושירים שמדייקים עד כאב את התחושות שכולנו חווים, המתארים אהבה והתבגרות.
כריכה רכה. 144 עמודים. המחיר: 79 ש"ח. להשיג בחנויות הספרים המובחרות.
"כמעט אני" הוא ספר שמורכב מאוסף סיפורים קצרים ושירים שמדייקים עד כאב את התחושות שכולנו חווים. השילוב בין הרגש המוכר לכולנו, הנע בין אושר לבין אכזבה ותסכול ומהדהד באופן ייחודי ושונה אצל כל אחד מאיתנו, יחד עם הכתיבה הכנה, מטלטלים את הקורא בספר, ומחלחלים אל תוכו יותר ויותר מסיפור לסיפור.
"בגיל 16 חשבתי שאני מיוחדת ושכבר חוויתי הכול, אבל כשהתחלתי לכתוב גיליתי שהסיפור שלי יכול לגעת בלב של כל אחד. לאחר שכתבתי יותר מ-100 סיפורים, לקחתי את הטובים ביותר לתוך הספר הזה, שמתאר תהליך של אהבה והתבגרות. הספר הזה הוא הסיפור שלי, שיכול בקלות להפוך גם לשלכם".
אופיר שרמן, היום כבר בת 18, גרה בכפר סבא, תלמידת תיכון ובין לבין גם תסריטאית, שחקנית ומפיקה. מהכותבות המובילות באתר MyPen ומדורגת במקום השני ברשימת כותבי השנה לשנת 2016. לאחר מימון המונים ב"הדסטארט", שגייס כמעט 30 אלף שקלים, אופיר מוציאה כעת את ספר הביכורים שלה.
להלן ארבעה סיפורים מתוך הספר "כמעט אני"
אין לה מספיק בשבילו
זה סיפור על שניים,
על הוא ועל היא,
שאהבו יותר מכל אחד את השני.
זה סיפור על אחד,
שאהב את ההיא,
וסיפור על אחת,
שאהבה את ההוא.
אך בסיפור שלנו,
ההיא לא אהבה רק את ההוא.
היא אהבה גם שוקולד,
היא אהבה גם לאכול צ'יפס,
וגם אהבה את החברה שלה, זאתי.
ואז ביום אחד,
כשהלכה ההיא עם חברתה זאתי, לאכול צ'יפס ושוקולד,
אז התקשר ההוא, והיא ענתה לו תכף ומיד.
היא אמרה לו, שהיא עסוקה, שעוד מעט היא תתקשר.
וההוא, כעס שהיא מעדיפה מישהו אחר.
וכעס, וקינא, ועשה בעיות,
וההיא לא רצתה שיהיו צרות.
אז ויתרה על השוקולד,
וויתרה על הצ'יפס,
ורק היה לה קשה לוותר על זאתי.
ואז ההוא עוד פעם כעס ואמר,
את אוהבת את זאתי יותר מאותי,
ובגלל שזה כלל לא מה שקרה,
ההיא במהרה על זאתי ויתרה.
והמשיכה ההיא לאהוב ולשמוח,
לבלות עם ההוא ולכעוס ולסלוח,
ואז ביום אחד היא הכירה חבר בשם זה,
וזה עם ההיא התחיל לדבר,
ועם הזמן הם התקרבו יותר ויותר.
ולבסוף כשהזמין אותה ההוא לבלות,
היא אמרה שכבר קבעה עם זה להיות.
וההוא שוב קינא,
וכעס מאוד.
ושוב היא לא רצתה שיהיו בעיות.
אז גם על הזה ויתרה במהירות,
היא מאוד פחדה לעשות טעות.
ההוא מאוד קינא בכל אחר.
ולא אכפת לו היה אם האחר
זה שוקולד
או חברה
או חבר.
העיקר זה שההיא מעדיפה מישהו אחר.
והנה מגיע לו סוף הסיפור,
אחסוך מכם, ברשותכם, את החלק העגום,
בו נשארה ההיא שלנו, עם ההוא, שמחה בחלקה,
אך ללא אהבות, חברים, ללא כלום.
על כל שאהבה נאלצה לוותר,
בגלל ההוא שלא ידע עם קצת קנאה להסתדר.
ולא היה לה רע,
היא התרגלה שעולמה כולו שייך לו
אך הסוף הוא צפוי, והכל בגללו.
כי לבסוף כשכל מה שנותר לה היה הוא,
הוא החליט שאין לה מספיק בשבילו.
והוא השאיר אותה בלי כלום, עזב אותה כך,
והיא נותרה ריקה ושבורה כל כך.
זה סיפור על שניים,
על הוא ועל היא,
שאהבו יותר מכל אחד את השני.
זה סיפור על אחד,
שאהב את ההיא,
וסיפור על אחת,
שאהבה את ההוא,
אך בסיפור שלנו,
ההיא לא אהבה רק את ההוא,
ולו היה חשוב שתהיה רק שלו ולעד.
אך כשחלומו התגשם וזה קרה,
הוא השאיר אותה לבד.
יפה מדי בשביל ללכת לבד ברחוב
ילדה שלי קטנה,
את הכי יפה בעולם.
אבל תדעי שלא תמיד זה יתרון,
לא תמיד הכי יפה זה מושלם.
ילדה שלי קטנה ומושלמת,
לפעמים היופי יעשה את ההבדל.
לרוב לטוב – הוא יפתח דלתות ויעזור,
אך יכולים אותו גם לנצל.
תהיי חייבת להבין שאת שונה,
ויש דברים שהם לא בידייך.
אל תחפשי את ההיגיון, כי אין פה.
אני רק מנסה לשמור עלייך.
ילדה שלי, את כל כך יפה,
והחיים שלך יהיו יפים כמוך.
רק תדעי, שבשנייה,
אותו היופי יכול אותך למעוך.
ילדה קטנה, את יפה מאוד,
אך אל תרשי לעצמך לרגע להרגיש עם זה טוב.
כי את יפה, יפה מדי
בשביל ללכת לבד ברחוב.
כשאת איתי, אז אבא כאן,
כדי להגן ועלייך לשמור.
וברחוב, כשאת לבד,
לעולם לא תדעי מי עלול לעבור.
ואת ילדה כל כך יפה,
שכל אחד בך יתאהב.
ואז כל זר מהרחוב,
יוכל לשבור לך את הלב.
אך לא שיברון של אהבה,
לא שיברון של נעורים.
אלא שיברון עמוק מזה,
שיברון שלא מרפאים.
הוא ישבור לך את הנפש,
לא משנה כמה תצעקי שדי.
ואז יגיד שלא היה יכול עוד,
כי את יפה, יפה מדי.
ילדה שלי, את כל כך יפה,
אבל אל תרגישי עם עצמך טוב.
כי את יפה, יפה מדי,
בשביל ללכת לבד ברחוב.
אתה הרגת אותה
אתה הרגת אותה.
אולי פיזית היא עוד פה, אבל אתה לקחת כל מה שהיה בה טוב.
הילדה שפעם אהבה להתאהב, היום כבר מפחדת לאהוב.
הילדה הכי מאושרת, הכי שמחה, היום הולכת במבט מושפל.
היא לא מצליחה להרים את המבט מהרצפה, מחפשת את הלב שלה שנפל.
הילדה עם שמחת החיים הכי גדולה שקיימת בעולם, היום צחוק אצלה זה מצרך נדיר.
היום צריכה לנשום עמוק, לנגב את הדמעות, את הדופק בכל רגע להסדיר.
היא כבר לא שמחה, כבר לא צוחקת, רק בוכה ועצבנית,
מחפשת אחר תשובות.
וככל שהיא מתקדמת במסע בעקבות עצמה,
היא רק נתקלת בעוד ועוד שאלות.
הילדה שהאמינה שהיא מושלמת, היום רק מחפשת בעצמה את הפגמים.
בכל יום ובכל לילה חושבת ומתפללת שמישהו אותה כבר יעלים.
הילדה שאהבה עצמה הכי בעולם, להאמין שהיא יפה כבר לא מסוגלת.
רק מחפשת אחר מישהו שייכנס לתוך ליבה, והפעם גם יסגור אחריו את הדלת.
הילדה הזאת היום לא מסוגלת להבין שאיך שהיא זה די והותר.
הילדה הזאת היום חושבת שאין לה שווי רק כי אתה החלטת לוותר.
זה שווה את זה? תגיד לי, זה שווה את האגו שלך שגדל לו לקצת?
זה שווה את הנשמה הזאת שמתרסקת לה לאט-לאט?
אתה הרגת אותה. אמנם פיזית היא עוד פה, אבל לא לעוד הרבה זמן.
אתה הרגת אותה. אולי היא נמצאת פה עוד איתנו, אבל התוכן שלה הולך ונעלם.
הילדה הזאת מתה, כבר הרבה זמן, ורק בן אדם אחד בכך אשם.
ועד שכולם יראו את מה שאני רואה, היא תתרוקן לה מבפנים ותיעלם.
אולי ייקח לך קצת זמן, אבל בסוף אתה תבין ולא תאמין איך גרמת לזה לקרות.
אתה הרגת אותה. באשמתך ובגללך, הילדה הזאת חדלה להיות.
במו ידיי
אני הרסתי הכול במו ידיי.
בכל פעם שאתה רצית,
ואני גרמתי לך להפסיק לרצות.
אני הרסתי הכול במו ידיי.
בכל פעם שהסקתי מסקנות,
שצעקתי, שקיללתי,
שחציתי את הגבולות.
אני הרסתי הכול במו ידיי,
בכך שלא ידעתי להחליט.
אני הרסתי הכול במו ידיי.
יצרתי לעצמי בור ללא תחתית.
אני הרסתי הכול במו ידיי,
למרות שכבר היה הכל ברור.
החלטתי שאני חייבת להבין הכול,
להפוך כל דבר לסיפור.
וגם כשלא היה מה לומר,
אני הרביתי במילים,
וגם כשאהבת,
לא ידעת מה עושים.
כי גם כשאהבתי,
לא הצלחתי לדבר.
ואז כשהפסקתי,
לא רצית כלום יותר.
כי אף פעם לא ידעתי,
מה שגוי ומה נכון.
ותמיד חיפשתי,
להיאחז בביטחון.
כי אף פעם לא ידעתי,
מתי לעצור.
ונתתי לך כמו כף,
לחפור לי בלב עוד חור.
אני הרסתי הכול במו ידיי,
כי הכול היה שלם.
הכול ניתן לי במתנה,
אך התעקשתי לשלם.
לשלם מחיר גדול,
על אהבה שלא נגמרת.
לכאוב בכל לילה וכל יום,
על שלא בחרתי אחרת.
כי הרסתי את כל מה שהיה לי חשוב,
ממש במו ידיי.
את כל הטוב וכל הרע,
תמיד סחבתי על כתפיי.
גם כשכלל לא היה רע,
וגם כשכלל לא היה טוב,
התעקשתי בכל רגע,
להכריח אותך לאהוב.
ואם לא הייתי מכריחה,
אז היית אוהב.
ואם לא הייתי מכריחה,
לא היה נשבר לי כך הלב.
כי אתה אהבת בכל רגע,
בכל לילה, בכל יום.
אהבת עד כדי שאני
לא השארתי עוד מקום.
אני הרסתי הכול במו ידיי,
על כל החלטה שקיבלתי,
על כל מילה שאמרתי.
על כל דבר שהבנתי לא נכון,
על כל דבר שהתעקשתי לבחון.
והיה לי בידיים בית מוכן,
רק לחכות קצת ולהיכנס בו לגור.
ואני פשוט לקחתי לבנה-לבנה מהבית,
עד שהוא נותר כבר לגמרי שבור.
עד שנשארו בו בקושי יסודות,
שאפילו יכולה להעיף הרוח.
להעיף כך אותנו,
את הקשר שלנו,
שנותר לו אי-שם פתוח.
